התחלתי את השנה עם נושא אחר לגמרי לפרויקט, ועד מהרה הבנתי שאני לא מספיק מחוברת אליו ולכן אני לא מצליחה להתקדם איתו. זה היה שבוע של משבר עם המקצוע, שפשוט לא ידעתי מה אני רוצה ומסוגלת לצלם בפרויקט שלי השנה. התייעצתי עם טלי ורימון המורות שלי והמסקנה מהשיחות איתן הייתה שאני צריכה לצלם את מה שעובר לי בראש באותו רגע- כמה מוזר שזה יהיה. 

הפרויקט שלי עוסק ברגשות, תחום מאוד מופשט שיש בו הרבה חופש הבעה. אני חושבת שמה שהוביל אותי בעבודה שלי היה להוציא לפועל את איך שאני חווה את אותן רגשות בדרך שאפשר לראות, גם אם אנשים אחרים לא מבינים את זה באותו רגע או בכלל לא- אם זה להתמלא בצבעי גואש, לפרוץ בד, להיקבר בחול או לטבוע בים... 

כשדמיינתי איך יראה הפרויקט שלי בתחילת שנה, כן היו לי כמה קווים מנחים לחוויות שאני חווה בתקופות של לחץ ועומס שעזרו לי לבנות לפיהם את התמונות שלי:
1) מרגישה שהעולם קורס עליי- הדרך שעלתה לי לראש להביע את זה בצילום זה השתלבות של הרקע והאובייקט, של העולם החיצון עם העולם הפנימי (לדוגמה בתמונה עם הגואש, עם החול...).

2) מרגישה שלא רואים אותי- תמונות בלי פנים (בתמונה עם הפתקים, הבד, הספרים), מבטים חלולים.

3) צורך לשחרר- אלמנטים נוזליים